אז לפני חודש השתתפתי ב"פסטיבל שאון חורף" ואנשים אשכרה יצאו מהבית כדי לשבת ולראות סרטונים לא שגרתיים מתוך הבלוג. בחלק הראשון הקרנתי סט סרטונים, מעין הקרנה קולקטיבית עם (ניסיון ל…) מעט דיבורים. חשבתי שפשוט אלחץ פליי ואתן לאנשים לשקוע לתוך החוויה אבל גיליתי שיש רצון לקונטקסט. אני בתוך הסרט, רואה המון סרטונים במהלך השבוע ומסוגל לעכל בקלות, אבל כדי להכניס גם אחרים לעניין נדרשת צפייה מודרכת. החלק השני כלל הרצאה על פרסומות יפניות מוזרות למנות חמות. חוק יוטיוב #522 קובע שלכל סרטון מוזר תהיה מחווה יפנית עוד יותר מטורללת, אבל כאן יש בנוסף גם סיפור מעניין ומיוחד. יאללה, מתחילים עם סרטון ראשון:

וואו! איזה סרטון. רצף של סצנות לא קשורות, יפני אוכל נודלס ואז נכנס הנודלס עצמו בגודל אדם  ושובר את הקיר וקומקום שופך כדוריות כסף ונשר מפלצתי מזיז שעון גדול לתלמידה בית ספר יפנית ואלו רק השניות הראשונות. בסוף אחרי קטע האנימציה הקצרצר, מסיים הגיבור (אני מניח שהוא הגיבור) בגן עדן כשמלאך נודלס מערסל אותו. אולי המסר של הפרסומת אמור להיות "יש הרבה בלאגן בחיים, אבל רק עם נודלס אתה יכול להירגע" (דמיינו קריין עם קול גברי עמוק אומר את השורה הזאת).

לחברה המפרסמת קוראים Nissin, ועליה אני הולך לדבר בדקות הקרובות. אם בשבילי מנה חמה היא מוצר תעשייתי בטעם פלסטיק שאמור להחליף אהבה של אמא שעסוקה מדי מלדאוג מלבשל, תחליף לדאגה תזונתית, אצל היפנים מדובר על סיפור מלא השראה של חזון יוצא דרך, יצירתיות ודאגה לאנושות.

הסיפור של החברה הזאת מתחיל עם הבחור למעלה, מומפוקו אנדו, מייסד החברה. אנדו מסתובב אחרי מלחמת העולם השנייה ביפן ורואה את העוני, התור הארוך לאוכל ואת המחסור באטריות נודלס. השלטון האמריקאי ביפן של אחרי המלחמה הפנה את כל הקמח לייצור לחם ולכן לא נשאר מספיק בשביל אטריות, אוכל שמותאם יותר לתזונה ולמסורת היפנית. אנדו מחליט לעשות מעשה ולפתח נודלס זול וקל להכנה, הוא מסתגר בצריף הקטן שלו ואחרי שנים של פיתוח הוא ממציא ב – 1958 את הצ'יקן ראמן! יש המון אגדות על אנדו בתקופה הזאת, סוג של סיפורי צדיקים, אומרים שהוא ישן רק 4 שעות בלילה בשנים האלה ולא יצא לחופשה מעולם אבל הסיפור הכי טוב הוא שאת ההארה להמצאה הגיעה אחרי ניסיונות רבים כשאנדו ראה את אשתו מטגנת את הנודלס לפני הבישול! כנראה שזה מקצר משמעותית את הזמן ומאפשר לשמור על הטריות. וכך הגיעה למדפי הסופרים ההמצאה החדשה, מדובר על שקיות עם נודלס בטעם עוף שמחממים ואז שמים בתוך קערה. בשנת 1971 אנדו רצה להגיע גם לאירופה ולארה"ב, אבל שם לא כל כך אהבו את ההמצאה. לאמריקאים אין קערות עץ לאכילת נולדס והם גם פחות מסתדרים עם מקלות אכילה. אנדו נאלץ להמציא את מה שלימים ישנה את חיי התלמידים בישראל ויגרום לכוויות בלשון – המנה החמה! במקום לנסות לחנך את האמריקאים, אנדו השתמש באבחנות החדשות של הקשר בין הצרכן למוצר ולהרגלי האכילה שלו. הוא שם את הנודלס בתוך קופסה יחד עם מזלג. כמובן שהכול היה עשוי פלסטיק (או ליתר דיוק פולאתילן מוקצף) כי אמריקאים א ו ה ב י ם פלסטיק. זה גאוני, במקום שישימו את הנודלס בקערות אנדו הביא את הקערות לנודלס. זה נכון גם מבחינה הייצור, אנדו נתקל בקשיים עם הכנסת הנודלס לכוס, אז הוא פשוט עשה הפוך והלביש את הכוס על הנודלס (אפשר לראות את זה כאן). אנדו בחר לשחרר את הפטנט לעולם כדי שאנשים יוכלו לאכול אוכל טעים ואיכותי בזול ובקלות וכמובן שהוא המשיך לפתח ולהמציא. בשנת 2005 כשהיה בן 94, אנדו המציא את נודלס החלל ועכשיו גם אסטרונאוטים יכולים לעוף על ספגטי בטעם בולונז בחוסר כבידה.

ואחרי ההסבר הארוך קבלו את הפרסומת הכי טובה לנודלס שראיתי. תתכוננו לשילוב בין אקשן, דרמה ואהבה על פירורי פרסומות ישנות של נייק וזומבים (כמובן שהסרטון כבר עלה בבלוג בעבר, מי שימצא איפה יקבל סרטון בונוס):

אם יצאתם מבולבלים אולי יעזור לכם לדעת שהסרטון מסתיים בשורה "יש הרבה טרנדים חולפים בעולם אבל אין דבר יציב כמו נודלס של ניסין".

וכך מסתיים לו הסיפור על מומפוקו אנדו ואיך הוא שינה את העולם ועכשיו כמה אנקדוטות קצרות:

– היפנים כל כך אוהבים את ההמצאה ומעריצים את אנדו עד שפתחו מוזיאון לאטריות ראמן ביוקוהומה! יש שם כמה קומות, אפשר לחוות איך זה להיות נודלס ולעבור את תהליכי הייצור במפעל, אפשר להכין נודלס משלך בטעם ייחודי ועם אריזה אישית וכמובן לאכול במסעדות ראמן שונות, כי מתברר שבכל מקום במזרח מכינים את זה קצת שונה. אני ממש רוצה להגיע לשם!

– ניסין כל כך מגניבים שאפילו בעמוד הבית שלהם יש סרטון מאנגה על חייו של אנדו. למה טבעול, חברה אחרת שעיצבה לי את הילדות, לא נראים ככה?

– קבלו עוד שני סרטונים לפינוק. אחד שגם היה כבר בבלוג ומתאר את חווית האכילה מפוצצת הראשים ומשנת המגדרים והשני הוא חלטורה של שוורצנגר בימים שעוד היה מר עולם ועל הכוח שהוא מקבל מאכילת נודלס.