אחרי הפסקה קצרה הבלוג חוזר לפעילות! נכון שהפינה הזאת באופן מסורתי עולה לקראת סוף השבוע, כדי לספק למכורים מנת אסקפיזם טהורה שאפשר להזריק ישר לווריד ולהיכנס לשבת על עננים. אבל מה לעשות והשבוע שלי הפך לאינטנסיבי ועמוס ואני לא מצליח לעשות את זה. אז למה לא להתפנק על מנה עכשיו? אהבתם? מצוין! לא נהניתם, תמשיכו הלאה בחייכם אחרי שבזבזתם כמה דקות בצפייה לא שגרתית. יאללה מתחילים!
סופר טראמפ! אז אחרי שהתבשרנו על הקמת "רמת טראמפ" בגולן, חנן אביטל מבין מה כדאי לעשות ומוציא שיר של להקת הילדים שלו שמוקדשת לטראמפ. פזמון קליט וכיפי שנדבק לזיכרון. חיבבתי את המעבר לאנגלית עם מבטא ישראלי כבד, את הכתוביות הגדולות כדי שגם זקנים אמריקאיים יוכלו לקרוא ואת התגובה על הסרטון: "פשוט מושלם, עכשיו רק חסר שיר לקים ג'ונג און וכולם יהיו מרוצים". עובדה מעניינת על להקת פרחי ירושלים – הגרעין הקשה של הילדים בלהקה הוא מפתח תקוה!
2. מעולם לא שרו על חומוס לשתייה! השיר הזה הפך להמנון של הדירה שלי בזמן האחרון וכדאי שגם אתם תכירו (ותודה לינון שהכריח אותנו להקשיב לזה). אין כאן הרבה מבחינה ויזואלית ומוזיקלית אבל זה תופס חזק. סוג של ישראליות בלי מסננים. כנראה שזאת הפעם הראשונה שאל הזמר העברי נכנסה שורה שמהללת סודה לשתייה ומסבירה איך להכין חומוס. אהבתי שרואים מאחורה את הסיור. אם אהבתם את השיר תדעו שיש רפרטואר עשיר לזמר. אני ממליץ להמשיך עם "חלשלושית קטנה". וקצת קידום עצמי: אם זה עשה לכם חשק לחומוס רמה גבוהה מוזמנים לחומוס מטמטם בשישי הקרוב.
3. פרסומת לגן העצמאות אותי הסרטון הזה ממש הצחיק. משהו במוזיקה הקלאסית בשילוב עם המרחבים הריקים של גן העצמאות פשוט עובד עלי. הקטע הזה הוא חלק קטן מתוך "ירושלמית – פנזין וידאו" של שני ירושלמים סופר מוכשרים – נועם כוזר ולידיה מלטין (את נועם אתם אולי מכירים גם בתור הפנים של "מפלגת הפיראטים"). מה זה פנזין? מגזין חובבים שמיוצר באמצעים זולים. בדרך כלל פנזינים הם מודפסים אבל זאת פעם ראשונה שאני רואה פנזין וידאו. זה אמור לצאת פעם בחודש ואני סדרן לראות מה יהיה בהמשך.
4. מי ידע שלאכול שוקולד זה כך כך מהפנט? יוצר בשם קווין פרי החליט לחתוך שוקולד ולצלם את זה. יצא ממש מהפנט. אין לי משהו חכם לומר כאן, אבל אם מעניין אתכם לראות את מאחורי הקלעים, כנסו לכאן.
5. פינת הפרגון: או סרטון ההדסטארט הכי טוב שראיתי לאחרונה גיא כהן הוא חבר טוב ויש לו להקה מצוינת – גיא אנד איי. קוראים להם ככה כי לשני האמנים המרכזיים בלהקה קוראים גיא. אז סוף סוף הוא מוציא אלבום ופתח הד סטארט. הסרטון הזיה ואני די מרחם עליהם שבאמצע הקיץ הם החליטו ללבוש תחפושות טלטאביז מפרווה. אלון עדר בתפקיד השמש וחוץ מזה אחלה מוזיקה. הייתי חותך את הסרטון מוקדם יותר, אבל אולי הם יעשו את זה באלבום הבא.
לרגל הגעתה לארץ של להקת הפופ הנורווגית A-HA, ומכיוון שהשיר שלהם הוא השיר המילולי (literal version) הראשון, אנצל את ההזדמנות לעסוק בהיסטוריה של הקליפים המילוליים. אה…ורמז מטרים, מי שמחמם אותם הוא אדם.
מכירים את השיר המפורסם של A-HA "קח אותי" (Take on Me בלע"ז)? הוא יצא בשנת 1985 וזכה לתהילת עולם. השיר הגיע לראש מצעדי הפזמונים והקליפ שצולם בטכנולוגית הRotoscoping החדשנית לאותה תקופה זכה ב6 פרסי MTV. למי ששואל Rotoscoping זה שילוב של הנפשה ולייב אקשן. זה הקליפ שבזכותו הלהקה התפרסמה ובגדול הוא מגולל את סיפור אהבתם של גבר החי בתוך חוברת קומיקס לבין נערה אמתית. הבחורה נכנסת לתוך הקומיקס וכשאהובה נקלע לקטטה הוא מבריח אותה אל מחוץ לפריים ובסופו של דבר זוכה אף הוא להיגאל ולהפוך לילד אמתי.
הקליפ הפופולרי זכה לקאברים ופרודיות, אבל הגרסה המקורית ביותר יצאה בשנת 2008 והחליפה את מילות השיר בתיאור של המתרחש באותו רגע. הנה הגרסה המילולית:
והגרסה המקורית להשוואה:
מרגע שיצא הקליפ המילולי, הרשת הוצפה בקליפים כאלו. זאת דרך קלה וזולה לצחוק על קליפים מפורסמים. מעין ארס-פואטיקה לעניים. פשוט אומרים בקול את מה שמתרחש בקליפ. אפשר לנסות את זה גם על טקסט כתוב: "והנה אני כותב על קליפים מילוליים, תוך כדי משתמש באותה הטכניקה בתוך הפוסט ומיד אקשר לעוד קליפ מעניין", המממ פחות מוצלח כשזה לא רוכב על איזשהו טקסט אחר מוכר.
גם לארץ הקודש הגיע הטרנד האמריקאי. הראשון היה הקליפ לשיר של משינה "בדרך אל הים":
ואחריו היו תותים של אתניקס, חלליות של ברי ואפילו הופה של עומר אדם. לרוב הקאברים האיכותיים אחראי נתן סבן, תסריטאי ומדריך צילום תל אביבי (תודה נתן!). קיימת כמובן גם התופעה שמיד אחרי שיר חדש של אמן פופולרי יוצאות גרסאות פרודיות וגם כמובן מילוליות. אבל בגלל שהם לא משהו, אשאיר לכם את מלאכת החיפוש
סגירת המעגל, ורגע לפני שנגמר לו הפוסט, מתקשרת לאדם. חיים כהן, הלא הוא אדם שלנו, התחיל את דרכו כרקדן וזמר ליווי ליזהר כהן בשיר "עולה עולה" (הוא הרקדן בתלבושת הפאואר ריינג'רס הצהובה). בהמשך עבר לצרפת ופעל תחת השם "כריס לייף", אך לשמחתנו חזר לארץ והחליף את שם הבמה ל"אדם". כאן הפך לאליל נוער וסמל מין. הוא גם יצא מהארון, שיחק ב"פלאי קלעים" יחד עם צחי נוי ודפנה דקל ולאחרונה שוחרר מבית החולים אחרי אשפוז ארוך. כל זה חשוב רק בגלל שלאדם יש את אחד מהקליפים המילוליים המוצלחים! הקליפ מבוסס על השיר "אין מוצא":
זהו, נגמר ועכשיו לקצת עובדות בונוס:
שם הלהקה נבחר מכיוון שהוא קליט וקצר ובכל השפות משמעותו דומה.
השיר Take on Me יצא בהתחלה בגרסה חיוורת בשם Lesson one,תוכלו לראות שהקליפ כולל רקע כחול ושחקנית שעושה גלגלונים. כשזה לא הצליח הם שדרגו את זה לשיר שאנחנו מכירים. (תודה לקבוצת הפייסבוק "מעריצי A-HA בישראל" על התיקון)
בקליפ השני של הלהקה The Sun Always Shines on T.V, רואים בתחילת הקטע את גבר הקומיקס נפרד מאהובתו. האם כך הסתיים לו סיפור האהבה?
אחד הדברים המשמעותיים אותם רכשתי בזכות העובדה שגדלתי בשכונה חרדית, זו האהבה לטרקטורים (אין על מערב העיר!). שימו לב שליד כל אתר בניה, מתגודדת לה עדת סקרנים. נדמה שיש להתקהלות קצב פנימי. בהתחלה עומד לו עבדקן אחד ואליו מצטרפים כמה ילדים ובלי להרגיש, פתאום חצי רחוב פקוק. אז הפעם החלטתי להכיר באותה סטייה חביבה ולחשוף כמה סרטונים על הקשר שבין אדם לטרקטורו.
1. מנהיג המחצבה: הבמאייורי אנקארני בילה כמעט שנה בצפון איטליה, באזור מחצבות השיש, עד שהחליט להתמקד ב"ll Capo" (הבוס). אנקארני הוקסם מהמחוות השקטות והמדויקות של האדם שגורם למכונות הכבדות לפצח את השיש. כמו מכשף או מנצח על מקהלה הוא מושך בחוטים של מפלצות המתכת. אמנם קצת ארוך ובלי מוזיקה, אבל מהפנט. שימו לב לתחילת הסרטון כשרואים שחלק מהאצבעות חסרות, אם היה לי כוח הייתי מוציא מזה איזה משל.
2. ג'ון היקר: Modern Daydreams (חלומות בהקיץ) זו הכותרת לסדרה של 4 סרטונים שמנסים לחקור את התנועה הנוצרת בחיי היום-יום. אחד הסרטונים נקרא ג'ון היקר (Deere John), משחק מילים על מותג הטרקטורים המוכר. אדם וטרקטור במשקל 22 טון רוקדים ריקוד של גילוי, הגשמה ובסופו של דבר את הכישלון הידוע מראש של כל מערכת יחסים מבוססת דיזל.
3. השופל הקטן והאמיץ: נציגי המחצבה בבית אלפא, במופע בו כל שופל מייצג את אחת מהמדינות: ישראל, אירן, רוסיה וארה"ב. על מנת להקל על הזיהוי, על השופלים מודבקות תמונות המנהיגים. המופע מחבר בין מנגינות מסרטים מוכרים לבין כוריאוגרפיה פשוטה ומבוסס על האירועים בגבול הצפוני בחצי שנה האחרונה. ישראל מיוצגת על ידי השופל הקטן ביותר, אך האמיץ ביותר.
על שלושה דברים אפשר להביט בלי להתעייף: אש בוערת, מים זורמים וטרקטורים.
זאת הפעם ראשונה שאני עוקב באדיקות אחרי האירוויזיון. כולם יודעים שמדובר בחגיגת קיטש ופופ מתקתק, אבל רק השנה מצאתי את עצמי בודק מה מצב ישראל בהימורים, שומע את כל השירים (הבלוג מאחל החלמה מהירה לג'סטין ביבר של צ'כיה, שפצע את הגב בחזרה ולכן לא מבצע פליקפלאקים כמתוכנן) ומקשיב לריכולים (ימח שמו של הזוכה הפורטוגלי משנה שעברה שמלכלך על נטע). הרבה מזה בזכות נטע ברזילי והשיר הוואו שלה (מוזמנים להתפנק על שרשור הקאברים ולהוסיף כאוות נפשכם). אז אחרי שני חצאי הגמר בואו נהנה מכמה מהשירים הכי מופרכים:
1. לורדי (פינלנד) זוכים באירוויזיון 2006: התחרות שגילתה את סלין דיון (שווייץ 1988) לעולם, התדרדרה במהירות לקיטש- פופ- זול ואז הגיעה להקת המטאל הפינית עם השיר הקשוח "הארד רוק הללויה" ועם תחפושות אימה מושקעות. לשמחתנו זכו במקום הראשון וחיברו קהל צעיר לתחרות. הנקודה הישראלית: באותה שנה השתתפנו עם השיר המשעמם של אדי באטלר "זה הזמן".
2. ורקה סרדוצ'קה (אוקראינה) מרימה ב2007: לורדי זכו והאירוויזיון התקיים בשנה העוקבת בהלסינקי בירת פינלנד. לאוקראינה יש היסטוריה של לקחת שירים סבירים ולהפוך אותם למטורפים (ע"ע אוקראיניזציה) אבל כאן הם ממש לא היו צריכים. סרדוצ'קה היא דמות שמשחק אנדרי מיכאלוביץ' דנילקו, קומיקאי וזמר דראג קווין. לשיר קוראים ""Dancing Lasha Tumbai" (לרקוד לָאשָׁה טוּמְבָּאי) שנשמע פונטית כמו "Russia goodbye". עקיצה אוקראינית לדוב הרוסי, כמובן שכולם הכחישו את זה. הנקודה הישראלית: באותו שנה טיפקס השתתפה עם Push the button. בעייני הוא שיר מדהים וחצוף בקטע טוב, אבל יש כאלה שלא מבינים איך אישרנו משהו כזה.
3. מונטנגרו ב2013: מי זאת מונטנגרו לעזאזל? בזכות האירוויזיון אנחנו נחשפים לתרבות של מדינות שבדרך כלל לא נשמע עליהן יותר מדי. שיר מהמם בעיניי שלא קיבל את המקום הראוי לו. מונטנגרו לא הצליחה להעפיל לגמר בשוודיה. חליפות אסטורנאוטים והרבה שואו. באותה שנה מי שהיה אחראי לשיר הפתיחה היה אביצ'י הי"ד. הנקודה הישראלית: באותה שנה השתתפנו עם "רק בשבילו" של מורן מזור. ניסיון לשחזר את שירי מימון מ2005.
4. פינג פונג עושים שמיייח ב2000: להקת פינג פונג (גיא אסיף, אהל עדן, רועי צ'יקי ארד ויפעת גלעדי) עלו לשיר תוך שהם מניפים את דגלי סוריה וישראל בקריאה לשלום ושני הזמרים התנשקו בקטנה במהלך הפזמון. הם די עשות מה שהם רצו בניגוד להחלטת רשות השידור ויצא קצת מביך. הרבה זיופים. כשהם חזרו לארץ רשות השידור דרשה לקבל את הכסף שהוציאו בחזרה. ממליץ לראות גם את הסרט הדוקומנטרי על כל האירוע.
5. שוויץ מנגנים על מגרפה ב1979: האירוויזיון ה-24 התקיים בבנייני האומה בירושלים אחרי הניצחון שלנו עם "אבניבי" והתלתלים של יזהר כהן. שוויץ אמנם הגיעה רק למקום ה10 עם השיר "הבטלן וחבורתו" אבל ההתעקשות שלהם לנגן על מגוון כלים חקלאיים מאד תמוהה ומכניסה אותם לרשימה הזאת. המשלחת השווייצרית נתקלה בבעיות ביטחוניות בנמל התעופה בן-גוריון כשנאלצה להסביר מדוע היא נושאת עמה כמות כה גדולה של פחים, מגרפות, קוצרים ופותחני בקבוקים. הנקודה הישראלית: ניצחנו גם בתחרות הזאת עם "הללויה" ועקפנו בסיבוב את גרמניה עם השיר המפורסם שלהם "ג'ינגיס חאן". כן, גרמניה…רעיון טוב להגיע לישראל עם שיר שמספר על רצח עם (גאון מרדכי בן דוד שגנב להם את השיר).
6. ליטא שרים על הניצחון ב2006: החלטה קצת תמוהה לעלות על הבמה ולשיר שאתם הולכים לנצח באירוויזיון. 6 זמרים בלי כריזמה ועם טקסט שחוזר על עצמו. כנראה שהמסר לא ממש עבר כי הם הגיעו למקום 6.
יש כמובן עוד שירים שיכולים להיכנס לרשימה אבל אין מקום וצריך עוד לבשל לשבת (אמא הבטחת לנו עוף לשבת! ועדיף את תרנגול ההודו האירי). אז בתקווה לניצחון מוחץ במוצ"ש, או לפחות שתהיה תחרות מהממת עם סרטונים לשנים הבאות.
שנת 1981, יורגן לת' (Jørgen Leth), במאי דני מוערך והמורה של לארס פון טרייר נוחת בניו-יורק עם שאיפה בוערת אחת: לצלם סרט דוקומנטרי על אמריקה! סרט שינסה לשקף את נשמתה של ארצות הברית. הסרט, ששמו הוא "66 סצנות מאמריקה", מורכב כמובן מ-66 שוטים המתארים את המציאות האמריקאית ומשלבים בין אנשים שעומדים מול המצלמה ואומרים מהיכן הם, ברמן מכין משקאות, גשר ברוקלין זוהר בלילה או פשוט סוכר וקטשופ על שולחן בדיינר רנדומלי.
הסצנה היפה ביותר היא צילום בטייק אחד של אנדי וורהול אוכל המבורגר מול המצלמה. לת' היה להוט ללהק את אנדי וורהול לסצנה אבל איך הוא יגיע אליו? לת' לא הכיר אותו או אף אחד מהסובבים את וורהול. את אנדי וורהול אתם מכירים נכון? גאון אמריקאי ששייך לזרם אמנות ה"פופ – ארט" ועסק בקשר שבין אמנות ותרבות פופולרית. הוא זה שהפך את קוקה קולה ומרלין מונרו ממותגים ליצירות אמנות וטבע את המונח "15 דקות של תהילה". בעיני רבים הוא אשם במחשבה שעולה כשנכנסים למוזיאון בימינו "זאת אמנות? הילדה בת ה-5 שלי יכולה לעשות דברים יפים יותר".
וורהול באותם שנים היה מגה-סלב, האמן שהתעסק במותגים הפך למותג בעצמו, ואף אחד מחבריו של יורגן לא האמין שהוא יצליח להגיע אליו. הם טענו בצדק שוורהול מוקף בעוזרים שעוצרים מלהגיע אליו וגם אם לת' יצליח לדבר איתו וורהול בעצמו לא פראייר, מודע לערך שלו ולוקח על השתתפות בפרסומת בערך 75,000 דולר (!). אבל יורגן התותח פשוט הלך יום אחד ל"בית החרושת" (The Factory) כדי לנסות את מזלו. בית החרושת הוא הכינוי לסדנה של וורהול ונשמע כמו ה-מקום להיות בו באותה תקופה. הסתובבו שם תמיד האנשים הכי מעניינים, ערבוב של אמנים, זמרים ודוגמניות. יורגן ניגש לוורהול, שכנראה לא הייתה באמת בעיה לדבר איתו ותיאר לו את הסצנה. וורהול התלהב מאכילת ההמבורגר והסכים להשתתף. אחת הסיבות שוורהול אהב את הרעיון היא שמדובר בסצנה "אמתית". לראות מישהו שממש אוכל המבורגר ולא משחק מישהו שאוכל המבורגר זה קשה. מכירים את זה שכשאנחנו מול מצלמה נכנס המבט החיצוני וכל הפעולות השגרתיות שלנו מפסיקות להיות אותנטיות? ראיתם פעם סיור של "תגלית" עובר בשוק? הבאסטיונרים צועקים חזק יותר וכל ניסיון לייצר אותנטיות בשילוב מבט חיצוני בסוף הופך לזיוף.
באותו יום שוורהול היה אמור להגיע, לת' היה לחוץ. הוא לא ידע אם וורהול באמת יופיע לאתר הצילומים והוא שלח את העוזר שלו להביא מספר המבורגרים ועדיף עם אריזות נייטרליות בלי לוגו. כשוורהול הגיע השאלה הראשונה שלו הייתה כמובן "איפה ההמבורגר של מקדונלד?". יורגן ענה בחרדה תוך שהוא כבר מדמיין איך וורהול עוזב בכעס שהוא חשב שווורהול לא ירצה להיות מזוהה עם מותג ספציפי. אבל וורהול ענה לו שזה היופי שבעניין. למזלו של יורגן, וורהול הסתפק בהמבורגר של ברגר קינג.
הוראות הבימוי היו פשוטות, לאכול את ההמבורגר ובסוף להישיר מבט אל המצלמה ולהגיד את השם ואת הפעולה ("אני אנדי וורהול ואכלתי המבורגר"). הסצנה צולמה בטייק אחד ובעיניי היא יפהפייה. הסרטון באורך של יותר מ4 דקות, אבל צפיתי בכולו. וורהול באמת מצליח לאכול ולא לשחק מישהו שאוכל. כמו מישהו שיוצא לאכול ארוחת צהריים ושוקע במחשבות. לפני שאמשיך כדאי שתראו את הסרטון:
לת' מספר שהוא עשה כמה טעויות: בקבוק הקטשופ הוא בקבוק חדש וקשה לוורהול לשפוך את הרוטב על ההמבורגר ואפשר לשמוע אותו מסנן "זה לא יוצא החוצה", בסוף הסצנה וורהול מחכה כמה שניות להוראות בימוי וכשלת' לא נותן לו הוא ממשיך בטבעיות ואומר את שמו ומעשיו ואולי הכי חשוב לת' שכח לתת לוורהול כוס מים. אפשר לראות את ייסוריו של וורהול כשהוא מנסה לבלוע את ההמבורגר. בעיני לת' הוא סוג של קדוש או מרטיר.
למה וורהול שאל למה אין המבורגר של מקדונלד? כדי להבין טוב יותר את הקשר שבין וורהול ומותגים אצטט אותו: "הדבר הנהדר במדינה הזו הוא שאמריקה החלה את המסורת שבה הצרכנים העשירים ביותר קונים את הדבר שהעניים ביותר קונים. אתה יכול לצפות בטלוויזיה ולראות שם קוקה קולה, ואתה יודע שהנשיא שותה קולה, ליז טיילור שותה קולה, וגם אתה יכול לשתות קולה. קולה היא קולה, ואין כמות של כסף שיכולה להשיג לך קולה טובה יותר מזו שהקבצן בפינה שותה. כל קולה זהה לשנייה, כל קולה היא טובה. ליז טיילור יודעת את זה, הנשיא יודע את זה, הקבצן יודע את זה ואתה יודע את זה." בעיני וורהול הדבר הכי יפה באמריקה זה "המפעל". אמריקה מגולמת בתעשייה. זאת הסיבה שהוא יצר ב-1962 את "32 פחיות המרק", פחית אחרי פחית של מרק עוף עם הבדלים זעירים בין אחת לשנייה. כמובן שהיצירה נעשתה באמצעות תהליך מכני.
זה מדהים. וורהול כל הזמן מזהה בין אמריקה ומותגים ואוהב את זה. היום כשאנחנו עמוק בתוך התעשייתיות המשוכפלת הזאת קל לבקר את הרעיון הזה. אבל בשביל וורהול הסיבה שאמריקה כל כך מדהימה היא היכולת התעשייתית שלה כך שהיא יכולה לשכפל את אותו מוצר בלי הבדל. היום אנחנו מנסים לברוח ממותגים, או בוחרים רק את המותג "שלנו". כי יש מותגים עממיים ויש יוקרתיים ויש מעצבים שיבטיחו לך שמה שאתה קונה אין לאף אחד אחר. אבל האמת שקוקה קולה לא השתנתה. אפשר להציב את קוקה קולה לעומת אפל. קוקה קולה, המותג המסורתי שמספק יציבות לעומת אפל הצעירה שמכריחה את הצרכן להחליף מוצר בטענת "שינינו את כניסת האוזניות".
ומה הקשר בין וורהול והמבורגר ליוטיוב ופייסבוק? בסרטון של וורהול נתקלתי יום אחד במהלך אחד משיטוטי היוטיוב שלי. בדיוק כמו בציטוט של וורהול על מותגים גם יוטיוב מאפשרת לכל אחד להעלות סרטונים ומטשטשת את ההפרדה שבין מקצוען לחובבן. לכולם הזדמנות שווה (כמובן שמומלץ לקנות ציוד צילום איכותי אבל הפלטפורמה זהה). יוטיוב היא כמו קוקה קולה, מותג שיוצר שיוויון. אני רואה סרטון של אנדי וורהול -מותג העל- אוכל המבורגר! אני יכול להגיע גם לסרטון של שעשועון בהשתתפות סלבדור דאלי או לפרסומת יפנית מוזרה. הכל שם, רק תיכנס ותלחץ פליי. לא אהבת את הסרטון הנוכחי? אל דאגה, ההפעלה האוטומטית כבר תמציג לך משהו אחר (עד שתגיע ללהיט העכשווי של סטטיק ובן אל). אבל פייסבוק…נראה שמארק צוקרברג מטיל מגוון הגבלות רק כדי שתשלם לו יותר ובדרך יעשה הכל כדי למכור את המידע שלך למפרסמים. יש לך תוכן איכותי? אף אחד לא יראה כל עוד לא תשלם לידו של מארק על השאלטר. הפיד שלך יראה כמו בועה סגורה ויציג בפניך רק את מה שאתה מסכים איתו. יוטיוב מעודדים חדשנות ויצירתיות ופייסבוק בעיקר מעודדים אותך לגנוב מיוטיוב ולהעלות מחדש בפלטפורמה שלהם. נכון, גם יוטיוב חיים על פרסומות, אבל הם לפחות לא עושים את זה בכזה גועל. אם אתה לא משלם על המוצר כנראה שאתה המוצר אבל פייסבוק תוך כדי גם מורידים לך את המכנסיים וצוחקים על התחתונים עם הלבבות שלך.
והאמת…בזמן האחרון אני חושב לפתוח ערוץ טלגרם ולספק תוכן בצריכה ישירה.
סיום 1 עם שני הומאז'ים:
1.מקולי קאלקין, ההוא מ"שכחו אותי בבית", בקאבר לוורהול אבל במקום המבורגר אוכל פיצה. קאלקין כבר לא אותו ילד קולנועי מקסים, אלא מבוגר הרוס שמקדם את הלהקה שלו "פיצה אנדרגראונד".
אמינם אוכל דגני בוקר:
סיום 2: ציטוט אחרון של וורהול :"אני אוהב את לוס אנג'לס, אני אוהב את הוליווד, הם יפהפיים, כולם עשוים פלסטיק, אני אוהב פלסטיק, גם אני רוצה להיות עשוי פלסטיק."
אז לפני חודש השתתפתי ב"פסטיבל שאון חורף" ואנשים אשכרה יצאו מהבית כדי לשבת ולראות סרטונים לא שגרתיים מתוך הבלוג. בחלק הראשון הקרנתי סט סרטונים, מעין הקרנה קולקטיבית עם (ניסיון ל…) מעט דיבורים. חשבתי שפשוט אלחץ פליי ואתן לאנשים לשקוע לתוך החוויה אבל גיליתי שיש רצון לקונטקסט. אני בתוך הסרט, רואה המון סרטונים במהלך השבוע ומסוגל לעכל בקלות, אבל כדי להכניס גם אחרים לעניין נדרשת צפייה מודרכת. החלק השני כלל הרצאה על פרסומות יפניות מוזרות למנות חמות. חוק יוטיוב #522 קובע שלכל סרטון מוזר תהיה מחווה יפנית עוד יותר מטורללת, אבל כאן יש בנוסף גם סיפור מעניין ומיוחד. יאללה, מתחילים עם סרטון ראשון:
וואו! איזה סרטון. רצף של סצנות לא קשורות, יפני אוכל נודלס ואז נכנס הנודלס עצמו בגודל אדם ושובר את הקיר וקומקום שופך כדוריות כסף ונשר מפלצתי מזיז שעון גדול לתלמידה בית ספר יפנית ואלו רק השניות הראשונות. בסוף אחרי קטע האנימציה הקצרצר, מסיים הגיבור (אני מניח שהוא הגיבור) בגן עדן כשמלאך נודלס מערסל אותו. אולי המסר של הפרסומת אמור להיות "יש הרבה בלאגן בחיים, אבל רק עם נודלס אתה יכול להירגע" (דמיינו קריין עם קול גברי עמוק אומר את השורה הזאת).
לחברה המפרסמת קוראים Nissin, ועליה אני הולך לדבר בדקות הקרובות. אם בשבילי מנה חמה היא מוצר תעשייתי בטעם פלסטיק שאמור להחליף אהבה של אמא שעסוקה מדי מלדאוג מלבשל, תחליף לדאגה תזונתית, אצל היפנים מדובר על סיפור מלא השראה של חזון יוצא דרך, יצירתיות ודאגה לאנושות.
הסיפור של החברה הזאת מתחיל עם הבחור למעלה, מומפוקו אנדו, מייסד החברה. אנדו מסתובב אחרי מלחמת העולם השנייה ביפן ורואה את העוני, התור הארוך לאוכל ואת המחסור באטריות נודלס. השלטון האמריקאי ביפן של אחרי המלחמה הפנה את כל הקמח לייצור לחם ולכן לא נשאר מספיק בשביל אטריות, אוכל שמותאם יותר לתזונה ולמסורת היפנית. אנדו מחליט לעשות מעשה ולפתח נודלס זול וקל להכנה, הוא מסתגר בצריף הקטן שלו ואחרי שנים של פיתוח הוא ממציא ב – 1958 את הצ'יקן ראמן! יש המון אגדות על אנדו בתקופה הזאת, סוג של סיפורי צדיקים, אומרים שהוא ישן רק 4 שעות בלילה בשנים האלה ולא יצא לחופשה מעולם אבל הסיפור הכי טוב הוא שאת ההארה להמצאה הגיעה אחרי ניסיונות רבים כשאנדו ראה את אשתו מטגנת את הנודלס לפני הבישול! כנראה שזה מקצר משמעותית את הזמן ומאפשר לשמור על הטריות. וכך הגיעה למדפי הסופרים ההמצאה החדשה, מדובר על שקיות עם נודלס בטעם עוף שמחממים ואז שמים בתוך קערה. בשנת 1971 אנדו רצה להגיע גם לאירופה ולארה"ב, אבל שם לא כל כך אהבו את ההמצאה. לאמריקאים אין קערות עץ לאכילת נולדס והם גם פחות מסתדרים עם מקלות אכילה. אנדו נאלץ להמציא את מה שלימים ישנה את חיי התלמידים בישראל ויגרום לכוויות בלשון – המנה החמה! במקום לנסות לחנך את האמריקאים, אנדו השתמש באבחנות החדשות של הקשר בין הצרכן למוצר ולהרגלי האכילה שלו. הוא שם את הנודלס בתוך קופסה יחד עם מזלג. כמובן שהכול היה עשוי פלסטיק (או ליתר דיוק פולאתילן מוקצף) כי אמריקאים א ו ה ב י ם פלסטיק. זה גאוני, במקום שישימו את הנודלס בקערות אנדו הביא את הקערות לנודלס. זה נכון גם מבחינה הייצור, אנדו נתקל בקשיים עם הכנסת הנודלס לכוס, אז הוא פשוט עשה הפוך והלביש את הכוס על הנודלס (אפשר לראות את זה כאן). אנדו בחר לשחרר את הפטנט לעולם כדי שאנשים יוכלו לאכול אוכל טעים ואיכותי בזול ובקלות וכמובן שהוא המשיך לפתח ולהמציא. בשנת 2005 כשהיה בן 94, אנדו המציא את נודלס החלל ועכשיו גם אסטרונאוטים יכולים לעוף על ספגטי בטעם בולונז בחוסר כבידה.
ואחרי ההסבר הארוך קבלו את הפרסומת הכי טובה לנודלס שראיתי. תתכוננו לשילוב בין אקשן, דרמה ואהבה על פירורי פרסומות ישנות של נייק וזומבים (כמובן שהסרטון כבר עלה בבלוג בעבר, מי שימצא איפה יקבל סרטון בונוס):
אם יצאתם מבולבלים אולי יעזור לכם לדעת שהסרטון מסתיים בשורה "יש הרבה טרנדים חולפים בעולם אבל אין דבר יציב כמו נודלס של ניסין".
וכך מסתיים לו הסיפור על מומפוקו אנדו ואיך הוא שינה את העולם ועכשיו כמה אנקדוטות קצרות:
– היפנים כל כך אוהבים את ההמצאה ומעריצים את אנדו עד שפתחו מוזיאון לאטריות ראמן ביוקוהומה! יש שם כמה קומות, אפשר לחוות איך זה להיות נודלס ולעבור את תהליכי הייצור במפעל, אפשר להכין נודלס משלך בטעם ייחודי ועם אריזה אישית וכמובן לאכול במסעדות ראמן שונות, כי מתברר שבכל מקום במזרח מכינים את זה קצת שונה. אני ממש רוצה להגיע לשם!
– ניסין כל כך מגניבים שאפילו בעמוד הבית שלהם יש סרטון מאנגה על חייו של אנדו. למה טבעול, חברה אחרת שעיצבה לי את הילדות, לא נראים ככה?
– קבלו עוד שני סרטונים לפינוק. אחד שגם היה כבר בבלוג ומתאר את חווית האכילה מפוצצת הראשים ומשנת המגדרים והשני הוא חלטורה של שוורצנגר בימים שעוד היה מר עולם ועל הכוח שהוא מקבל מאכילת נודלס.
סיימון גרין, שידוע יותר בשמו הבימתי בונובו (Bonobo), יופיע בארץ ב-21 לפברואר. בונובו הוא מוזיקאי בריטי שמתגורר כרגע בלוס אנג'לס ואין לי כל כך דרך להגדיר את המוזיקה שלו. אולי משהו כמו ביטים-אלקטרונים-שבורים-רפיטטיבים-עם נגיעות ג'אז מלמעלה אבל תכל'ס ההגדרה לא באמת משנה. אז לכבוד הגעתו לארץ הקודש קבלו שלושה סרטונים ששווה להכיר. גם הפעם, קודם הקליפ ואז הסבר קצר.
1. Cirrus: צליל ההיכר של בונובו
הקליפ Cirrus הוא מתוך האלבום "The North Borders" שיצא בשנת 2013. המשמעות של Cirrus באנגלית היא קְנוֹקֶנֶת, נו אתם בטח מכירים את זה מגפנים. אלו הגבעולים המסולסלים שעוזרים לצמח לטפס. הקליפ הזה הפך לצליל שמגדיר את בונובו. המוזיקה יפהפייה, הויז'ואל מקסים אבל השילוב ביניהם הופך את זה לגדול יותר מסך החלקים. כמו ששמתם לב כשצפיתם בסרטון המוזיקה מורכבת מקטעים שחוזרים על עצמם ומתפתחים תוך כדי, לא עיגול שחוזר לאותה נקודה אלא ספירלה או קנוקנת, משולבים עם אלמנטים גזורים מתוך גלויות שנראות כמו סרטונים ישנים של אמריקה בשנות ה-70 שבתורם הופכים למכונות תעשייתיות, בוכנות ורובוטים. ובסוף הסרטון שקט, ילדה רצה לאחור, ילד קופץ על טרמפולינה ועולם בנוי אבל בלי אנשים. הלופים שהתחילו כאנשים, הפכו לרובוטים ונעלמו.
2. No Reason: כשהביטים מאיימים לכלוא אותך
בקליפ הזה בונובו מתייחס למחלה חברתית יפנית, "היקוקומורי", ואולי גם מנסה להגיד משהו על הביטים השבורים שלו. היקוקומורי זו תופעה יפנית של צעירים שמסתגרים בתוך חדריהם ומבודדים את עצמם בצורה קיצונית מהחברה, והקליפ לוקח את הצופה אל תוך עולמו הפנימי והדי קלאוסטרופובי של צעיר כזה. הסרטון ממש נכנס אל תוך תודעה כזאת. זה כמובן במימד הברור של הסרטון, אבל אולי בונובו מנסה להגיד משהו עמוק יותר על המוזיקה שלו (וכמובן גם במאי הקליפ, אוסקר האדסון). אם בקליפ הקודם המוזיקה התייחסה לעולם מהונדס ומלאכותי שבו אנשים הפכו למכונות, כאן בונובו מציב תמרור אזהרה. בלופים החוזרים טמונה סכנה והם יכולים לסגור עליך ולנתק אותך מהמציאות. כדי לצאת מהפסימיות שימו לב לסרטון היפהפה על מאחורי הקלעים.
3. Kerala: כשהביט לא נותן לך להתקדם
הסיפור פשוט, בחורה בורחת ממשהו לא ברור תוך כדי התקלות באנשים וכדי למצוא מנוחה עולה לגג גבוה. הקליפים הקודמים היו יפים וזרמו אבל את הקליפ הזה מעצבן לראות. הקפיצות בקליפ כאילו מתנגדות לצפייה רציפה. העלילה שנפרשת בקפיצות קטנות יכולה לשגע, אבל גם כאן הקשר בין המוזיקה לויז'ואל כל כך הדוק ויפה. בחורה במנוסה והסרטון מנסה להיאחז בה, הוא לא נותן לה לברוח, שולח אליה קנוקנות. באמצע הסרטון מופיע רגע מיוחד, רגע שדרכו אפשר לפרש את הסרטון. הקטע היחיד שבו אין קפיצות, במוזיקה ובמצלמה, הוא הקטע בו הבחורה מניחה את הידיים על האוזניים ומנסה לחסום את הצליל.
ההסתכלות של בונובו על האנושות השתנתה, בסרטון הראשון הביט הפך את האנושות לרובוטים ענקיים, הסרטון השני ירד לפרטים, התמקד בתופעה אנושית ספציפית ובחדר של אדם בודד ובסרטון השלישי הביט מוביל לשיגעון ולכן הפתרון הוא לעלות לגג ולהסתכל על האנושות ממרחק.
תראו מה זה, בסך הכל רציתי לשתף סרטונים יפים ויצא לי מדרש יוטיוב.
מכירים זמרים של להיט אחד? "יעקב" של ללדין, "שמייח" המזוויע של פינג פונג. יוצרים שמשאירים את חותמם בזיכרון הקולקטיבי באמצעות שיר יחיד. משחררים שיר אחד ופוף נעלמים. מקרה הפוך לתופעה כזאת הוא הסרטון של הקומיקאי והזמר היפני, קוסאקה דאימאו. הבנאדם שבנה את הקריירה על שיר אחד. הרבה זמן אני רוצה לכתוב עליו אז אחרי יותר משנה וחצי מאז הסרטון זה קצת מאוחר אבל עדיין רלוונטי. את הסרטון כנראה אתם כבר מכירים, אבל תמיד כיף לראות את זה מחדש:
ב25 באוגוסט 2016 העלה הקומיקאי והזמר היפני קוסאקה דאימאו, סרטון ליוטיוב. בסרטון, דאימאו, תחת שם הבמה פיקו-טארו, לבוש בבגדים מנומרים על רקע לבן ומחייך בערמומיות. תנועות ריקוד מינימליות בשילוב מוזיקה פשוטה ותוך משחק עם הרכבת מילים. עטאננסתפוחעט. זה כל מה שיש בסרטון הזה. בעיני זאת דוגמה לדרך המחשבה הזרה של היפנים. מי היה מצליח לחושב על סרטון כל כך מוזר? אני מכיר המון סרטונים ביזארים וברור שהיפנים מתעלים על כולם. תודה לאל על יוטיוב.
דאימאו לא ציפה להצלחה כזאת לסרטון שלו, מעל 125 מיליון צפיות. אלפי קאברים ומחוות רכבו על הסרטון. גרסה אקוסטית מרגשת, גרסת מטאל, יצרו כוריאגרפיה מעניינת לשיר ואפילו יש ריקוד הודי משעשע (את הגרסאות הישראליות אני משאיר לסוף הפוסט).
דאימאו ניסה להמשיך את ההצלחה עם שירים אחרים באותו סגנון, כולל פרסומת למשקפי שמש, ביצוע של השיר עם תזמורת ואפילו הופיע מול דונאלד טראמפ כשביקר ביפן כדי ליצור אווירה "משוחררת". אבל ההברקה הגדולה שלו הייתה אחרי כמה חודשים במופע שלקח את כל אותם קאברים וזיקק אותם לכדי מופע גרנדיוזי. מציאות רבודה עם שחקנים ויוצרים והרבה וואו. אני מוריד את הכובע בפני יוצר של סרטון אחד ביוטיוב שהצליח ממש לעשות קריירה מזה. שאפו
ראיתם את תחילת הסרטון? דאימאו מציב את עצמו בהקשר של תקשורת אנושית, טילים והגעה לירח. זה לא רק סרטון ביוטיוב, זוהי דרכם של בני האדם לתקשר ובכך לנצח את עולם הטבע. להציב את עצמך בתוך נרטיב כזה זה די לחיות בסרט. כמה השקעה יש במופע. נראה משוגע. קצת מצער שלא ידעתי על זה לפני ולא קניתי כרטיס.
ומה קורה איתו היום? לאחרונה דאימאו פרסם סרטונים מתוך חגיגות השנה לסרטון עם מופע שרצוי לראות בעזרת משקפי VR. נראה קצת עלוב, אבל מקוה שדאימאו עוד יפתיע אותנו עם מופע חדש.
ולכל מי שהגיע עד לכאן, קבלו בונוס של קאברים ישראלים. וואפל פן, מחווה לסדרת הילדים הפיג'מות וגרסת ארבעת המינים של רוסייה ים תיכונית.
עדכון 31.8.20: עבר קצת זמן מאז שהסרטון המקורי עלה לאוויר אבל הנה זה הגיע גם למיינסטרים הישראלי. פרסומת של שחר חסון לאשראי. צפו ותיהנו.
הרבה זמן עבר מאז הפעם האחרונה של פינת "חמישה סרטונים" ובינתיים הקטעים מצטברים ומעלים אבק על שולחן העבודה. אז כדי לפתוח את השבוע באנרגיות טובות מפנק אתכם הפעם בסרטוני תחילת שבוע. הפעם הלכתי על קונספט סרטוני קליפים של זמרות ישראליות. יאללה מתחילים. שינוי קטן, בדרך כלל הטקסט מגיע לפני הסרטונים, הפעם בא לי להפוך. אולי זה ישנה את החוויה.
1. לואי – פופ אפ: קליפ מ2006 של להקת פופ אפ. זוכרים את התקופה של אחרי היי פייב? ימי רוני סופרסטאר התמימים. כולם רצו להנדס זמר במהירות ולגזור עליו קופון. במקרה דנן רימון חיברו בין מנור שבת (הבת של שלומי) ולירז דבוש (גם לה יש הורים אני מניח, אבל לא מפורסמים). איפור מוגזם, תלבושת לא מחמיאה, תפאורה שכוללת את שם השיר מורכב מנורות זוהרות ופזמון עם המלים: "זוז כבר לואי/ אל תהיה לי קולי" גורמים לקליפ לבלוט מעל כל הסחלה הרגיל. אני נהניתי.
2. סי היימן – את לא לבד: סי היימן, אולי אחת הזמרות שהכי הכי הכי נעלמו, בכלל נולדה כ"סמדר" ושינתה את שמה בגלל גילויי אנטישמיות כשהייתה קטנה. הוציאה ב1988 את השיר שזכה במקום השישי בפסטיגל. השיר סביר אבל הפזמון משעשע. סופרים לאחור. למה? אין באמת סיבה. ואם זה לא מספיק ברור מ0:48 גם מציירים אותם.
3. רונית אופיר – שורטי: קטע מאד מוזר, והמילים הם של נתן יונתן. מה עבר עליך גבר? ותודה לחינוכית שמספקים את ההסבר ההגיוני: "יום אחד ישבה לה רונית אופיר מול הרדיו ושמעה את שירו של יאיר ניצני "האשם תמיד" והחליטה שגם היא רוצה. אז היא לבשה חליפת ג'ינס מהממת ונעלי אולסטאר ויצרה את "שורטי השחומה מרחוב מאה שמונים"". אנחנו הרווחנו.
4. ירדנה ארזי – גרטה גרבו: שיר מתוך אלבום הבכורה של ירדנה ארזי שנקרא, שימו לב, "ירדנה ארזי". ירדנה עומדת בתוקף על כך שהיא לא השחקנית השוודית גרטה גרבו אבל את סגנון ההגשה היא שואבת מקייט בוש. חבל שהיא לא המשיכה ככה.
5. ריקוד השפריצקעלך: וליהלום שבקצפת (ותודה לדרשן שחשף אותי לזוועה הזאת) שירה של ענת ברזילי על היגיינה בים. "בשחי בשחי בשחי בצד". לא הצלחתי למצוא את המידע על הסרטון ולכן נאלץ להישאר ללא מילים.
אחרי החגים שמח לכולם. הבלוג יצא לחופש בחגים ועכשיו הוא מתעורר משינה עמוקה. הפינה השבועית של "חמישה סרטונים" היא פינת עוגן. בדרך כלל אין קשר בין הסרטונים מלבד העובדה שאלו הסרטונים שאהבתי השבוע. אבל הרצון הוא להגדיל את פעילות הבלוג. להאיר פינות יוטיוב חשוכות ולחשוב על כיוונים חדשים. פוסטי עבר בבלוג כמו הייקוטיוב, סרטוני בוליווד משוגעים ולמה יש כל כך הרבה סרטוני חתולים ובפייסבוק הם התחלה אבל אני מתפלל למוזת ההשראה שתעזור לי עם רעיונות נוספים וכמובן עם כוח לשבת ולכתוב. עד אז, קבלו את הפינה הקבועה.
1. ביתנו הוא באמצע, ביתנו האו באמצע, ביתנו הוא באמצע הרחוב: מכירים את זה ששיר נתקע לכם בראש ולא יוצא? אז קחו את השיר "Our House" של Madness ותריצו את השורה המוכרת שלו ("ביתנו הוא באמצע הרחוב") עוד פעם ועוד פעם בשילוב לופ של כניסה לבתים. לסרטון לוקח בערך דקה עד שהוא מתחיל להתפתח, אז תנו לו את הזמן. אם אין לכם כוח דלגו לקטעים ב- 3:40, 4:10 ו6:10.
2. מוח של אישה הוא מכושף וארסי (משיח, פרק 3): זוג תאילנדי יושב לארוחה זוגית. הגבר כמובן טועה בקלישאות הרגילות, לא שם לב לתספורת החדשה ושוכח את יום הנישואין. אבל כל הסיטואציה מתרחשת במוחה של האישה וזאת פרסומת ארוכהההה שמפרסמת מוצר שלא בהכרח קשור לכל הסיפור בסרטון. מוריד את הכובע בפני משרד הפרסום התאילנדי שיצר סרטון מפתיע למוצר בנאלי.
3. אם קובריק היה אוכל גלידה: גלידה, רובוט ואישה זקנה. פרסומת דיסטופית לחברת גלידה בשם הלו-טופ שביים מייק דיווה האהוב (מכירים את סרטון ההערצה היפנית לטראמפ?). סרטון קצת מטריד ולא בטוח שמישהו יקנה את המוצר בעקבותיו, אבל לפחות זה תופס את תשומת הלב.
4. מיסטר שבת: רגע לפני שבת כדאי להתענג על חסידי של Mr. Shabbos על המלים "בורא נפשות רבות וחסרונן". סרטון שמזכיר סרטונים אמריקאים שבורים שמשלבים טבע וגבריות קשוחה של בוקרים. שימו לב לכובעים המתחלפים של הזמר ולילדים שרוקדים מאחורי הזמר והולכים ומתעייפים במהלך הסרטון.
5. אם חזירים יכלו לרקוד: סרטון צרפתי אילם בשחור לבן מ- 1907. העלילה פשוטה ומוזרה: חזיר בגודל אדם מטריד אישה, היא מתעצבנת עליו ומביכה אותו בעזרת הפשטתו מבגדים ואז הם רוקדים ביחד. סצנה מטרידה בסוף שבה החזיר מגלה שיניים חדות ומזיז את העיניים והלשון.
אֶסְקֶפִּיזְם (בעברית בּוֹרְחָנוּת) 